מן המוות אל התקווה: כנס הָעֹז במוזיאון הסובלנות ירושלים

אור בן יהודה, מפקדת גדוד קרקל בצה"ל, לא ציפתה לשרוד את אותו בוקר ה-7 באוקטובר בקיבוץ בסופה. המפקדת בת ה-35 מצאה את עצמה ואת תריסר חייליה מתמודדים מול כוח עצום של מחבלי חמאס. היא הבינה מיד שעמדה מול אויב שעלה עליהם במספר ובנשק, לבד וללא תגבורת.

"ידעתי שאני עומדת למות," נזכרה בן יהודה. "קיבלתי את זה. הרמתי את פניי אל אלוהים וביקשתי סליחה מילדיי." הצוות שלה נשא אליה עיניים באותו רגע.
"הבנתי שאם יראו מוות בפניי – יברחו," אמרה. "הייתי חייבת לתת להם תקווה." בן יהודה גייסה את כל כוחותיה וחייכה. היא פנתה אל חייליה ואמרה בביטחון: "מחבלים מחכים לנו — ואנחנו נהרוג אותם."

החיוך הזה מלווה אותה מאז בעוד אינספור רגעים של פחד ואובדן, והפך לסמל של בחירה בתקווה אל מול פני המוות.

סיפורה של בן יהודה קבע את הטון הרגשי של כנס הָעֹז, שהתקיים ביום ראשון, 27 באפריל, במוזיאון הסובלנות ירושלים.
את הכנס ארגנו מכינת עין פרת – המדרשה למנהיגות חברתית ומוזיאון הסובלנות ירושלים, ואיחד מחנכים, אנשי ציבור, משפחות שכולות, חיילים ונפגעי טרור – כולם התכנסו לחגוג את רוח הגבורה, החוסן והמנהיגות במדינת ישראל.

הכנס, שנערך ימים ספורים לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, כלל פאנל של אימהות אמיצות שהתמודדו עם אבל כבד, טקס מרגש שבו חולקו תעודות הוקרה ל-77 דמויות שפעלו בגבורה במהלך מלחמת חרבות ברזל, הופעות מוזיקליות, ושיחות על ערבות הדדית, חוסן אישי ולאומי, ועתיד החברה הישראלית.

"כל האירוע הזה אפשרי רק בזכותכם," אמר ארז אשל, מייסד המכינה, בפני החיילים והתלמידים הצעירים באמפיתיאטרון של מוזיאון הסובלנות ירושלים. "כל יחידה, כל אדם כאן — אתם ההשראה שלנו. בעוד אלף שנה יכתבו על כל אחד ואחת מכם כשיספרו את סיפור ישראל." אשל הדגיש כי משימתם אינה רק להגן על ישראל, אלא להקים אותה מחדש: "אחרי אלפיים שנה, אנחנו בבית. והבית בידיים שלנו."

לארי א. מייזל, יו"ר מוזיאון הסובלנות ירושלים הוסיף: "אנחנו כאן יחד, מאוחדים. כנס הָעֹז מגלם את החוזק, האחדות והתקווה של ישראל." מייזל פנה למשפחות השכולות ולניצולים, ואמר: "הנוכחות שלכם כאן היום היא לא רק מעשה של זיכרון; היא מעשה של עוצמה לאומית. אתם הנשמה של הכינוס הזה. אנחנו עומדים לצדכם."

מייזל קרא לדור הצעיר — תלמידים, חיילים ומנהיגים לעתיד — לחשוב לא רק על ההווה, אלא גם על בניית עתיד.
"כאשר אנו מציינים את שנתה ה-77 של ישראל, עלינו לחשוב לא בעשורים, אלא במאות שנים," אמר. "זו אחריותנו להבטיח את קיומה של מדינת ישראל ל-177 השנים הבאות ואף מעבר לכך."

ליבו הרגשי של הכנס היה הפאנל "נשים של עֹז", בהנחיית עפרה לקס, אם לנווה לקס, בוגר כינת עין פרת שנפל בהגנה על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. "מדינת ישראל היא המדינה האופטימית ביותר בעולם," הצהירה לקס כשהציגה את המשתתפות, ביניהן בן יהודה ואיריס חיים, אם שכולה שבנה, יותם, נלקח בשבי ונהרג בטעות על-ידי כוחות צה"ל.

הערב נחתם בדבריו של נַתַן שרנסקי, לוחם זכויות אדם ואסיר ציון לשעבר, שחילק תעודות הוקרה ל-77 יחידים ומשפחות שחייהם משקפים את ערכי העוז והחוסן הגבוהים ביותר. "כל אחד ואחת מכם חייב להרגיש כאילו יצאתם ממצרים," אמר שרנסקי. "מטרתכם היא לשחרר את הנשמה שלכם, ואתם יודעים שמדינת ישראל עומדת מאחוריכם — ככה כל יום הופך לניצחון."

בין מקבלי התעודות היו חנה שרעבי, אם לנופלים אלי ויוסי שרעבי; רחל אדרי מאופקים, שהסיחה את דעתם של מחבלים שחדרו לביתה והצילה בכך את חייה וחיי בעלה; שלי שם טוב, אמו של עומר שם טוב ששוחרר משבי חמאס ושותפה קרובה למוזיאון; וכן חיילים והורים שכולים.

השמש שקעה מעל ירושלים, ורחבת המוזיאון התמלאה בצעירים לבושים כחול-לבן, זרועותיהם משולבות. הם שרו יחד את התקווה, והיה ברור שהרוח שמילאה את מוזיאון הסובלנות ירושלים באותו היום הייתה רוח של חיים.